<h1>חדושי הר"ן — ע"ז</h1>
<h2>דף כד.</h2>
[ע"ז מ"ח ע"ב] מה שהשביח בנמיה פוגם בצל. וא"ת הכא משמע דכל היכא דיש תקון וקלקול ויצא שכרו בהפסדו קלקול חשבינן ליה, ואלו בפסח[ים] בפ' ואלו דברים (ע"ג א') אמרי' מתקיף לה רבינא הא דתניא השוחט לשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות מה תקן אמר רב עוירא תקן להוציאו מידי אבר מן החי, והתם ודאי יצא שכרו בהפסדו שהרי בשחיטה זו הוא אוסרה בהנאה ואפ"ה חשבינן ליה תקון, וי"ל דלגבי שבת לא אזלינן בתר הנאה אלא מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דאיכא תקון כל דהו אע"פ שהקלקול רבה עליו מלאכת מחשבת היא, אבל גבי ע"ז הנאה אסרה תורה והא ליכא, והיינו דאמרינן בפ"ק דחולין (ח' א') דסכין של ע"ז מותר לשחוט בה דמקלקל הוא שאע"פ שהשחיטה יש בה צד תקון כיון שהקלקול רבה עליו אין כאן הנאה ומותר.
<h2>דף כז:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בערכין בפ' המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדי בנהרא ולשתרו לך כמאן כשמואל וכו', והכא נמי לפרוק ולשדינהו בנהרא, וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד ליה כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על וכו', אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, נראה שדעתו ז"ל דהכא תנא דינא והתם בערכין אשמעי' רב יהודה תקנתא, אלא שתמהני עליו כמ"ש ואי איפרוק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מלתא ד' זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרי' התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפי' פרוטה נמי לפרסומי מלתא.
<h2>דף כט:</h2>
[ע"ז ס"ג ע"א] והא מיחסרא משיכה. וא"ת ומאי קושיא והא קיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וא"כ מדאורייתא לא מיחסרא משיכה, ואע"ג דרבנן תקון משיכה איסור אתנן דאורייתא הוא, י"ל לר"י הכי נמי אבל הכא אליבא דריש לקיש מקשינן כלומר הניחא לר' יוחנן מיתוקמא שפיר הך ברייתא דאמר התבעלי לי בטלה זה אבל לר"ל מאי איכא למימר, ומצינו סוגיות בתלמוד דמקשה אליבא דחד אע"ג דלית הלכתא כותיה כדמקשינן בפרק האיש מקדש (נ"א א') את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואילו אנן קיי"ל דקנה, ובריש פרק האשה שנתארמלה מקשינן ונימא רוב נשים בתולות נשאות ואילו אנן קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכן נמי הא דמפרקינן בזונה גויה דלא קניא במשיכה ופירש"י ז"ל דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבה כר"ל אתיא דאילו לר' יוחנן איפכא הוא בישראל מעות ובגוי משיכה. ושמעינן מיהא שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים זה או כור שעורים זה או בגד [זה] אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן הכא גבי טלה זה והא מיחסרא משיכה, ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו במעות, ואע"פ ששנינו בפרק הבית והעליה (קי"ח א') השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כמו שהתנה עמו ולא שוויין, התם הוא דסתם שכירות במעות הוא וכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין וא"צ לזה תנאי, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך אבל מכל מקום נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי נתחייב השוכר בשוויו ששוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים, וזה נראה עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מספק בדבר.
[ע"ז ס"ב ע"ב] יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. דקדקו מכאן רבותינו הצרפתים ז"ל שאם היה יי"נ וע"ז ביד ישראל ועבר ומכרן לגוי בהקפה הדמים מותרין דגוי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא [מייחד שיעבודיה] לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מתפסי דמים, ולא מיבעיא אי ליתיה ליי"נ בעולם דהיינו פירי דבי ר' ינאי אלא אפי' אי איתיה ברשות גוי מותר כיון דבשעתא דקא יהיב ליה דמי לאו דישראל נינהו, וראיה לדבר מדמקשינן לקמן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מיחסרא משיכה, אלמא אע"פ שישנו לטלה זה בעולם כיון דבשעת ביאה ליתיה ברשות זונה לא מתפיס באתנן ויין נסך זה נמי כיון שבשעה שהגוי פורע דמיו לישראל ליתיה ברשות ישראל לא מתפסי דמים באיסור דידיה, אבל הרמב"ן ז"ל חלק על הדבר דכל דאיתיה בעולם בשעת פירעון נתפס וטלה שאני שאע"פ שישנו בעולם בשעת ביאה מ"מ בשעה שנתן לה את הטלה ביאה ליתה בעולם, אבל הכא בשעה שהגוי פורע דמי יין נסך הרי יי"נ ודמיו בעולם, ואם לא תאמר כן מצינו דמים לע"ז בכענין הזה, ועוד דמקנסא דפועל משמע דכל הנאה דאתיא ליה בסרך ע"ז אסורה, ועוד דדמי יי"נ אסורין כל היכא דרוצה בקיומו כדאמרי' לקמן בגוי שאמר לו לישראל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור ואע"פ שאין הדמים נתפסין ביד גוי.
